ליאת גולדשטיין

המפתח בשביל הלב: העסק, הקליניקה שלי, בת טיפוחי, נולדה ממקום מאוד עדין. מהמקום האישי כל כך, שהייתי ילדה נורא סגורה, ביישנית ומופנמת. כזאת ילדה חולמנית, אסטרונאוטית שכזאת, שההורים די שמחו שהראש מחובר אל הגוף בעזרת הצוואר... וקראתי המון ספרים, והם היו חברי הטובים ביותר, והייתי משוחחת עם גיבורי הספרים האלה במחברת אישית, שקראתי לה "ספר הלב".

והיא נולדה גם ממקום יותר רחב. היא נולדה מהמקום של המקשיבה הזמינה תמיד לכולם, הזאת שהיא מין "כותל מערבי" שכזה קשובה לכולם ותומכת. ותמיד כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, הייתי אומרת, שאני רוצה לעשות שבסביבה שאני נמצאת, לא יהיו אנשים שמרגישים לבד.

ואם היו שואלים אנשים מה היא תהיה, אז תמיד אמרו שאני אהיה מטפלת. ויש בזה הגיון. קראתי המון ספרים שעוסקים בנפש האדם, באופי שלו, בלבטים, בקשיים בהצלחות בכישלונות, אהבת אדם זה אופי. ולהגיע אליהם, זו דרך חיים. ולעזור להם להגיע אל עצמם, ולראות כמה הם מלאים עושר עומק ויופי מבפנים, זו כבר שליחות, ייעוד, או אם תרצו, זה רגע לידתו של העסק שלי, רגע לידתה של הקליניקה שלי, זהו המפתח בשביל הלב.

מה הייתי רוצה שידעו עלי? לפני הכול, אני אוהבת מאוד את שני הילדים שלי ואת האיש שלי. הם הקרקע הכי מוצקה לרגלי, ומתוכם אני צומחת ויותר מזה, מהקרקע הפורייה הזו, אנחנו משפחה מאוד אוהבת, ולא, לא תמיד הייתה דרך קלה. היו המון התמודדויות אבל האהבה הזו ניצחה. הילדים שלי, היו מורי הטובים ביותר. לא רק שמהם למדתי להיות אימא. הרבה מעבר לזה, יכולתי מתוך הקשר איתם לחלום על איך אני רוצה להיות כמטפלת. זה אומר להקשיב, להרגיש אותם להרגיש איתם, להתרגש, איתם, ליהנות איתם מהרגע, כי ה"כאן ועכשיו" הוא הפלטפורמה הטובה ביותר לקשר קשוב ואמפתי.

אז זה מבחינת המשפחה. ואז כשהם גדלו קצת ויכלו לחמם אוכל במיקרו, יצאתי ללמוד, עבדתי בתחום נפגעי נפש ובתחום התמכרויות (התמכרות לסמים), והמשכתי ולמדתי ועד היום אני לומדת, חיה ונושמת קוראת וכותבת פסיכותרפיה. ובין כל הדברים אני איכשהו מוצאת זמן לצייר מן הלב ולכתוב מתוכו...גם שירים.

מושג מעולם התוכן שלי, נורא קשה לבחור, מתוך כל כך הרבה. אני יכולה לדבר על "אימהות טובה דיה", ועל "מושקעות", ועל הקשבה אנליטית ועל אמפתיה, באמת שזה עולם תוכן מאוד מגוון ועשיר. אבל יש איש שאני מאוד אוהבת וקוראים לו תומס אוגדן, והוא טבע את הביטוי "לחלום לתוך קיום". אני חושבת, שזה מבטא היטב את העשייה שלי. הרבה פעמים אנשים מגיעים ממקומות כל כך כואבים. לפעמים אין להם אפילו מילים לתאר את הכאב. הוא מונח בתוכם כמו אבן כבדה בלב, מועקה או גולה בגרון. ואין מה לדבר על "איך יכול להיות אחרת", כי עכשיו כואב. כל כך כואב, בלי מילים...

זה רגש. וכנראה משלבים מאוד מוקדמים. ואנחנו לא מנסים לנבור בעבר, אנחנו מעבדים את החוויה. יוצרים בחדר כמו מגרש משחקים רחב ופתוח שאפשר להגיד בו הכול, להרגיש בו הכול, והכי חשוב, הם מרגישים שהם יכולים להתחיל לחלום, ולהיות. זה "לחלום את עצמנו לתוך קיום", אבל ממש על קצה המזלג. וזאת לדעתי המהות של העשייה הטיפולית. לטפל בחוויה הרגשית שעולה ונוכחת בחדר, בזמן הפגישה, באווירה בטוחה, מכילה, מאפשרת ואמפתית.

נושא שחשוב לי לקדם, הייתי אומרת שבעצם החלום שלי, שהלך איתי מאז ילדותי, הוא הנושא שהכי הייתי רוצה לקדם. תמיד אמרתי שבסביבה שלי לא יהיה אף ילד שמרגיש כמו "ילד של אף אחד". אני לא מתכוונת לילדים מבחינת הגיל הכרונולוגי. תחשבו על זה שבכל אדם, גם באיש בן 90, חבוי ילד קטן. אז זה לגמרי קשור לעניין של בריאות נפש, לחוויית עצמי טובה, שייכות, משמעות, הרגשה של להיות מקובל ואהוב. וכן, גם מסוגלות ותחושה של ערך עצמי. לפעמים אנשים שופטים את עצמם כל כך בנוקשות, להם אני רוצה לעזור.

הצלחה לאחרונה, אני לא אכתוב כאן על הצלחה מקצועית. זה לא חכמה, כי אחרי כל כך הרבה זמן ופעילות מקצועית, יש מספיק ואני אעשה עוד ועוד, כי כמו שאמרתי זהו מבחינתי ייעוד, שליחות, מפעל חיים, המפתח בשביל הלב.

אבל אני כן אספר על הצלחה אישית: קודם, אמרתי שהייתי ילדה סגורה, ביישנית ומופנמת... אז הצלחתי להתגבר על זה, ולפרסם שירים שאני כותבת. כאשר קצת נעשה לי קשה, אני מזכירה לעצמי :"תפסיקי לכתוב למגירה", ואז מפרסמת. וזה לגמרי עולם חדש שנגלה לי. זה התחיל בפרסום ציורים, ועכשיו שירים שזה הרבה יותר קשה מבחינתי. אבל הצלחתי. סוג של הגשמת חלום, או מה שאמרתי קודם, להכניס את החלום לתוך הקיום.

נשיות זו חוויה פנימית, זו היכולת להרגיש את האחר, אני חושבת שהאימהות ממצה את כל התכונות שמבטאות נשיות. בעיקר האימהות לתינוקות רכים. שם מתומצתת החוויה הנשית. זו היכולת להרגיש את החוויה של התינוק, לדעת אותו, להבין אותו. אחר כך זה מתבטא בהרבה מאוד אופנים. זו היכולת להקשיב ולהרגיש מה מתלווה לשיח. וזה מאוד בא לידי ביטוי בעשייה שלי. אני חושבת שכל הדברים שתיארתי עד עכשיו, מתארים די במדויק, היכולת ללכת למגרש המשחקים של האחר, להיות שם בנוכחות קשובה ולא חודרנית, להיות "עזר כנגד" זה ביטוי יפה. יש בו שילוב של רכות ועוצמה.

מה הייתי אומרת לעצמי של לפני חמש שנים? ראית, האהבה שלך ניצחה את הפחד. פחדת כל כך להגיד על עצמך משהו ולעמוד באור הזרקורים. וכן, ממש כך, היום אני ממש יכולה לעמוד על במה ולהרצות, לערוך ערבי נשים וחוגי בית, לפרסם שירים, כשעושים משהו מתוך אהבה, הפחד לעשות, מצטמצם. הוא לא נעלם, וטוב שכך, אבל אפשר להתבונן בו אחרת.

שני טיפים לעצמאיות, בשעת משבר, הדבר הראשון שאני חושבת עליו, שהחיים הם תנועה גלית, וזה מעולה שהם לא קו ישר, כי זה בעצם העדר תנועה. אז כשקשה, אני חושבת שעכשיו יש גל של ירידה, וחשוב להיות בו, להשתהות, להתבונן, הגל יעלה בסופו של דבר, החיים הם דינמיים. וככל שנאבקים בירידה, היא נעשית עמוקה יותר... אני יכולה להסביר, אבל קוצר היריעה וכאלה...

הדבר השני שאני חושבת עליו, זה המקצב הנשי. תשעה חודשים עד הלידה, התהוות של חיים בתוכנו. גם העסק הוא סוג של לידה כל פעם מחדש. קחו את האנרגיה הזו של יצירה, ותנו בה רוח חיים. תחברו אל מי שמעצים אתכם ומביא אתכם למקום שממנו אתם אוהבים את עצמכם.

ליאת גולדשטיין, פסיכותרפיסטית, מלווה בתהליך של טיפול שיחתי , לחיים מלאי ביטחון וביטוי עצמי; בעוצמה, בחיבור ללב, ובמשמעות.

אני יודעת שטיפול הוא תהליך לא זול, אבל יש לו משמעות וערך. אז אני מזמינה אנשים שרוצים לצאת לדרך מעניינת, מתבוננת, ומצמיחה. הדרך לצמיחה אישית מתחילה בהתבוננות פנימית.

אני עובדת כעת בשוהם, אפשר ליצור איתי קשר בנייד: 054-4720737

אפשר לפגוש אותי גם באתר שלי ובבלוג שבתוכו: liatediya.org

מלבד שיחות ותהליך אישי, אני מציעה גם:

פרויקט שבניתי כדי לעזור לאנשים שמרגישים שהם לא מוערכים ולא מתוגמלים כראוי במקום עבודתם, ליווי ממוקד, למשך 10 מפגשים

מפגשי כתיבת לב- פרויקט בהקמה

ואפשר להזמין להרצאות בנושא הורות, והעצמה, ולסדנאות בנושאים אלה.