‎⁨שער הנצחון⁩

פתאום מצאתי את ספר המחזור שלי מיב'.

אני מתנוססת לי מול עצמי 30 שנים אחרי.

רגע אני ברשותכם מתעלפת מכמות השנים שעברו, וחוזרת אליכם.

.................................

חזרתי.

ישר דלגתי לעמוד שלי ודי נדהמתי לגלות שהכל ידוע מראש.

שאני הייתי אני מאז ומעולם.

את עצמי של היום אני מכירההיטב. אפילו מחבבת אותה ובעיקר את מה שקרה לה בעשור האחרון. אני גם זוכרת במעורפל את מי שהייתי אז. פעם. רגע אחרי הבגרות האחרונה באנגלית, שניה לפני קד"צ.

ממה כל כך נדהמתי?

אני חושבת שהיו שנים שהלכתי לעצמי קצת לאיבוד כלומר תפקדתי על פני השטח אבל לא ממש הצלחתי לממש משהו מהפוטנציאל הרגשי - יצירתי שטמון בי.

פוטנציאל. איזו מילה נוראית. מה היא בעצם אומרת?

"היכולת, הכוח או האפשרות הטמונים בדבר מה או במישהו למימוש דבר מה או להפעלתו, אך טרם יצאו אל הפועל". (ויקיפדיה).

בעברית אגב פוטנציאל זה יָכְלָה. ופעם הציעו גם את המילה גְּלוּמָה שהיא בעיני הרבה יותר מרגשת, אבל האקדמיה לא קבלה את זה.

האם כשאומרים למישהו יש לך פוטנציאל זו מחמאה?

באוזניים שלי יש לזה מנגינה קלה של עלבון או אכזבה. כי שכאת אומרת פוטנציאל את אומרת יש סיכוי, אבל במציאות עוד לא רואים אותו.

ומה אם זה לא יקרה? אם הכתיבה שלי, המסוגלות שלי להיות מטפלת דגולה, משוררת סופרת או שדרנית יישארו במגרת הפוטנציאליים. כמה נורא זה יהיה!! המגירה הזו תתמלא ותתמלא עד גדותיה. ואיך יזכרו אותי ? אה ההיא. היה לה פוטנציאל. כל כך הרבה פוטנציאל.

ואז אני חוזרת לספר המחזור שלי. הרי הכל היה שם כבר. כל הפוטנציאל הזה שבמהלך השנים האלה לבש ופשט צורה, יצא לעולם והשתבלל , התחבט התלבט זרם עם מה שבא , לרגעים האמין בעצמו ולרגעים נזף בעצמו.

מה גורם לפוטנציאל להתממש? האם זה ענין של זמן? האם של נסיבות? האם יש פוטנציאל שבהכרח לא ימומש? האם לבכות על פוטנציאל שנשפך? האם יש דברים שקרו לנו גם כשלא היה לזה מראש פוטנציאל ?

לפני כמה שנים במהלך טיול זוגי בפריז היה לי בוקר אחד לעצמי, אז לקחתי אותי למרכז פומפידו האהוב עלי. שתיתי עם עצמי כוס קפה, עמדתי בתור הארוך, נכנסתי לתערוכה מרגשת. ימים כאלה עם עצמי הם קצת קרוסלת רגשות. אני נעה בין תחושת חופש , להקשיב לדיבור הפנימי שלי, רגועה ומחוברת. ובין תחושה שאני כלואה בתוך עצמי. נתקלת בחומות שלי, במחשבות קיומיות כאלה ואחרות.

במוזיאון פגשתי ציור שריגש אותי במיוחד. מגריט הזה.

בציור שלו שנקרא "החוש השישי" ( La Clairvoyance, 1936 , René Magritte) מגריט מצייר את עצמו מצייר. המודל היא ביצה, הציור הוא ציפור. הוא מצליח לראות את מה שגלום בביצה, את מה שהיא תבקע להיות. מרגש לא?

הוא מצייר את האפשרות. את העתיד. את הפוטנציאל. יש שצוחקים מהציור כמו מבדיחה טובה, מההפתעה/מהפואנטה, ויש כמוני שמתרגשים מזה שיש דברים שכרגע אי אפשר לראות. הרי הביצה היא ביצה. אף אחד לא מבין איך בדיוק היא תהפוך לציפור, אבל היא תהפוך. את זה אנחנו יודעים.

הפוטנציאל צריך לפגוש מציאות כדי להתממש. הוא נמצא שם. הוא תמיד היה שם.

ואני הייתי צריכה לפגוש את יוסישלי בכלל, ובאותו אחר צהרים פריזאי בו הלכתי לאיבוד עם עצמי, בפרט. לדבר את הדברים. לקיים שיחת ועידה בין העבר המעט פצוע שלי, ההווה הפורח שלי והחלומות שעדין לא הגשמתי. ולחלוק גלידה אחת בטעם יוגורט רימון שתזכיר לי שדברים קורים לי בקצב שלי, בזמן שלי.

אני לא יכולה שלא לשים לב פתאום שהשיחה הזו התקיימה לרגלי שער הנצחון.

מי ידע כשהכנתי כדורי שוקולד לחגוג את סיום התיכון, שכעבור כמעט 30 שנים אוכל גלידה בפריז, מי?

אני מסתכלת בעצמי הביצה בת ה 18 ובציפור שבקעה ממנה מרגישה יותר קרובה מאי פעם לשער הנצחון שלי.