האשמע קולי?

מי את שירלי ולנטיין?

בגיל 16 הלכתי בפעם הראשונה עם חברה לקולנוע, והתאהבתי בשירלי ולנטיין. זה קצת מוזר שבחורה צעירה מתחברת לטקסטים של אישה בת 42. לתכנים של שחרור מכבלים, של גילוי עצמי של אומץ להיות לבד. הרי כל החיים עוד היו לפני. התאהבתי באישה שמדברת אל הקיר. ואח"כ לסלע בחוף הים. התאהבתי בקונספט שלא משנה באיזה מצב צבירה של מצברוח קיומי או איפה אהיה על פני כדור הארץ אוכל להיות עם עצמי ולדבר איתי.

הסרט חושף רגעים שבהם משתנה נקודת המבט של שירלי . היא מבינה שכלבים לא נועדו להיות צמחוניים, היא מגלה שהילדה המוצלחת שלמדה איתה בתיכון הפכה לזונת צמרת, היא לא רוצה להיות מובנית מאליה לילדיה ולבעלה. לא עוד. היא מגלה את המיניות שלה מחדש בעזרת קוסטה היווני. והכל קורה מעצמה. ברגע הזה שהיא מבינה שהחיים שלה בידיה. אך ורק בידיה. וכמובן שכל זה לא היה קורה בלי הדיבור הפנימי הזה שלה. תסלחו לי גבירותי ורבותי לדבר אל הקיר זה דבר נפלא.

כל אחת צריכה קיר לדבר אליו.

ברלין

ממש לבדי לסרט הלכתי כעבור 10 שנים כשגרתי בתל אביב. תכננתי נסיעה לחודש וקצת לברלין כדי ללמוד גרמנית.

לא ידעתי איך זה יהיה לי הלבד הזה, אז החלטתי לתרגל. לקחתי את עצמי לסרט במוזיאון תל אביב רציתי לראות איך החוויה הזו תרגיש לי. היה בסדר בסך הכל.

להיות לבד, זה מצב צבירה. בתוך עיר גדולה יש מצד אחד תחושה שכולם לבד, ומצד שני יש תחושה שכולם המון אחד גדול, ורק אני והמחשבות שלי מסתובבות ברחובות.

להיכנס למונית לבד, לעלות למטוס לבד, לאכול לבד, להחליט לבד בבוקר מה בא לי לעשות, להסתובב במוזיאון לבד, לטפס לבד במדרגות לעלית הגג, לקרוא ספר, להרדם. לבד.

אני חושבת שהיום אחרי יוסישליאחד ו 3 פקעות אדם הזמן היחידי שבו אני לבד, הוא כשאני נוהגת. אז ההגה הוא הקיר שלי. המחשבות הכי טובות שלי, שיחות העומק שלי עם עצמי על החיים - מתהוות בזמן הזה, זמן מופלא כלכך.

את הסיפור הראשון שלי כתבתי בנסיעה השנייה שלי לבד לברלין. כעבור כמעט 10 שנים נוספות.

הקיר שלי היה הלפטופ החדש שלי. נסעתי ל 12 ימים להיות עם עצמי, וזה לא היה קל. כל יום שלי היה כמו סנדויץ'. הוא התחיל בכתיבה בעליית הגג שבה גרתי. כתבתי וכתבתי והרבה מחקתי. ואז יצאתי לשוטט בעיר. חזרתי אחה"צ לעליית הגג שלי, היה חמסין נוראי ללא מזגן, הייתי עושה איתי אמבטיות צוננות בדיוק כמו בסרטים, ואז מבלה את הערב בכתיבה.

כותבת כותבת והרבה מוחקת. וכך נולד סיפור קצר. שלם. מהתחלה ועד הסוף. הסיפור הראשון שלי. הוא יכול היה להוולד רק אחרי ימים שבהם המחשבות שלי ואני היינו יחד. לבד.

גברת נהדרת

אחת ליום אני מסתכלת על עצמי במראה בעמוק של העיניים. לרוב סתם מחייכת ומזכירה לעצמי כמה אני נהדרת. במיוחד בימים שאני לא מרגישה כזו. יש לי מין חצי חיוך שמזכיר לי שהכל בסדר. שהכל קורה לפי התכנית. גם אם היא לא ממש יודעה לי בכל רגע נתון.

כשהייתי ילדה אהבתי במיוחד את גברת נהדרת. זוכרים אותה?

מסתובבת לה בעולם ואומרת בטון עמוק עם מבטא קל : "אני נהדרת. כמה שאני נהדרת". ידעתי לחקות אותה פיקס, והייתי מסתובבת בבית ואומרת לעצמי בקול: נהדרת, כמה שאני נהדרת. ואמא שלי הייתה מתגלגלת מצחוק.

אמא שלי הגיל הראשון שאני ממש זוכרת אותה זיכרון פנימי כזה הוא כשהייתה בעצמה בערך בת 45, בונה עולמות באקדמיה, נוסעת וחוזרת . הרבה עם הלבד שלה. והנה אני כמעט באותו גיל. מייצרת לעצמי קצת בועות לבד, ועדין אני גברת נהדרת.

האמת היא שכל אחד מאתנו הוא מר איש או גברת אישה מובהקים כאלה.

אני גברת רגש,

יוסישלי מר יציב.

הפקעת הבכורה גברת חוכמה,

האמצעי מר לב זהב,

והקטנה גברת חיוך וצחוק מתגלגל.

משפחה שכזו.

טוב נו, אם נוריד קצת את הגוון הוורוד הרי שלפעמים...

אני גברת פתיל קצר- לתפוס מחסה היא שוב צורחת,

יוסישלי מר קשב וריכוז- מה זו האדישות הזו,

הפקעת הגדולה גברת עקשנית חוכמולוגית אני חייבת להגיד לך הכל עכשיו כי שתיתי מיץ פטפוט,

האמצעי מר מעופף - אופס שוב אין לי מושג איפה הקלמר שלי- בעיטות בלתי פוסקות בכדור ברחבי הבית,

והקטנה מרת בכי בלתי ברור- כל מה שאני רוצה יקרה עכשיו ומיד.

וזה מה שהופך אותנו כאלה נהדרים.

ואיך שירלי ולנטיין וגברת נהדרת קשורות ? שתיהן מדברות את עצמן בקול. מוציאות החוצה את הפְּנִים שלהן. וגם אני. מקטרות בקול ומחמיאות בקול. זה בעיני השילוב המנצח.

איזה מר איש או גברת אישה אתם? ביום מושלם וביום רגיל כזה.

ומה הקיר שלכם ?